אנחנו רגילים לסדר מסוים הוא נותן לנו ביטחון, אך ניתן גם לשנות אותו, זה מאיים על ה"מצוינות" שלנו כאשר הדברים משתבשים, אך אין פה באמת סתירה, זה דווקא הולך טוב ביחד, תבינו איך העולם פועל, תמיד - סיבה ותוצאה, כאשר הסדר מתערבב ואנו הולכים לאיבוד, זו יכולה להיות מצד אחד הזדמנות להכרות מחודשת, כשאני מפר את הסדר את התבנית, מצד שני כאשר הסדר מופר הרצון מוצא לו הזדמנות מתערב ויוצר תבנית חדשה - ישנה, הבנויה על ציפייה ישנה וזה מתכון לאכזבה ירודה, הוא משתוקק לבוא על סיפוקו, תפקידנו לפתח את היכולת לחיות בשינוי ותעוזה וללמוד לקבל את מה שבא ומתוך כך לצאת מגדרנו (הגדר שלנו).
לפתוח את מה שכמוס, שום דבר בפנים אינו כפי שהוא נראה מבחוץ, מי היה מאמין שהאבטיח אדום מבפנים, זו המידה ליכולת שלנו להיות בחופש, כמה אני משחרר את התבניות ובעיקר את תבניות הרצון (הנמוך), כמה חופש אמתי אני מאפשר לעצמי, לקבל את מה שקורה בלי להחוות מיד דעה, האם אני באמת המנהל של עצמי, או תכנים חיצוניים כמו "להיות בסדר", להשיג חשיבות או הכוח, בעצם מנהלים אותי, זה תלוי רק בי.
איך אני יכול להרחיב את מעגל החופש שלי, איך לצאת מהריבוע ?, ע"י צעדים קטנים, צעד אחר צעד, שלב אחרי שלב לאט, צריך להרוויח את זה ביושר ובהתמדה, אם הצעד גדול מידי הקרקע נשמטת מתחת לרגליים ואנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה, מה הם הצעדים האלה? האדם בוחר לו יעד רצוי נשגב מבחינתו, יש תנועה ליעד, שהייה ולמידה, נפלתי קמתי ולא התפרקתי נפלא, שינוי לא יכול להיות דרסטי, הוא בונה את עצמו, בדומה למערכת החיסון, למערכת ההבנה ואפילו למערכת הרגשות, יש גם דרישה לוויתורים, למען החופש האמתי יש לוותר על דברים "חשובים" כמו ביטחון בידוע והמוכר, הרגלים, להעז לשחרר בשביל לתפוס מחדש.
על איזה צעד אנחנו מדברים, על התרת ההסכמים הישנים שעשינו עם עצמנו ואף נשבענו שלא נשחרר אותם לעולם, כי לא הבנו שיש גם מחר, וויתור אינו חולשה, איזה הסכמים כבר אינם משרתים אותנו וסתם תופסים מקום והסכמים שממש מפריעים לנו להיות מי שנועדנו להיות מחר, חלקם אינם מודעים ואף מסתתרים כל כך עמוק שכמעט ואין סיכוי להבחין בהם, רק האדוות של הגלים כשהרוח מתעוררת חושפים אותם, כמו קרחון ניסתר מתחת למים, יש גם הסכמים קולקטיביים וקשרים בין בני אדם שונים בעיקר בקבוצות קיימות, במשפחה, בעבודה, בכפר, כתוצאה מכך האדם שאינו מודע להסכמים הללו יהיה מבולבל שלא באשמתו ויאחז בכל דבר שיקנה לו יציבות.
כדאי לשבת רגע, אפילו פעם ביום, ולבחון את התבניות שלי בצורה מודעת, איך אני נוהג ולמה, מה מעצבן אותי, מה מסב לי קורת רוח ולמה, לוותר על האוטומט שלי למרות שזה הרבה יותר נוח, גם בהסכמים הקולקטיבים להם אני שותף, שווה לבדוק מחדש האם הם אכן תואמים אותי, או שאני פשוט נסחף בזרם.
מה מחבר בין המחשבה שבשכל להרגשה בלב ? לא פעם נראה כאילו שהם סותרים אחד את השני, הסתירה רומזת שקיימת שם תבנית שכבר איננה משרתת אותי ויש הזדמנות להרחיב את מגרש החופש שלנו, בדרך כלל תעלה מועקה, תחושה של איום שמבטא את הפחד, הפחד משבירת המסגרת מהחופש החדש, האם הנכון נמצא בחוץ או בפנים, "אני די מרובעת", "אני לא בסדר", יוצר התנגשויות פנימיות, לנפץ את ההרגל את מסלול החשיבה הרגילה, המונעת מאתנו להתפתח למה שנועדנו להיות.
כל בר דעת מבין ששינויים שנעשים בצורה מודעת, יכולים לקדם את האדם לשינוי משמעותי באורח המחשבה שלו, שמוביל להתפתחות תודעתית רחבה יותר, אדם נוטה לחשוב שהוא לבד עומד בחושך, מול כל העולם, מופרד ונפרד מהעולם ומאנשים אחרים, השינוי מזמין אותנו להבין ולהרגיש שאני חלק מהיקום והיקום זה אני ללא מחיצות, כולל גם ברמת המעשה, כי זו בעצם הדרך העיקרית להפנים את מה שאני רוצה להיות, לשחרר את המחשבה הנעולה.
המחשבה הפנימית משתקפת בחוץ, האני שלי הוא הביטוי של סך המחשבות, הרגשות והעשייה שלי הנגזרת מהן, כאשר אשבור את הרצף, אפילו על ידי הכנסת מחשבה חדשה או עשיה חדשה, אוכל לפרוץ את המעגל הקבוע, שממשיך לנגן כמו תקליט שרוט, כאן הגוף הפיזי שלי נפרד מהתהליך, הוא סיים את רוב ההתפתחות שלו, הוא רק יאותת לי על ידי בריאות וחולי, האם אני בכיוון הנכון, או שממש סטיתי מהדרך ועלי לעשות סיבוב פרסה, מכאן האני יוצא להתפתחות, לגדול ולהתפתח, הטעות של האדם נעוצה בהבנה המוגבלת שאני זה הגוף שלי, הגוף מופרד לכאורה מהסביבה, לכן הוא גם מתכלה בסופו של דבר, אבל האני איננו מופרד הוא שייך, שם נמצא החופש כי שם אין גבולות, את המושג גבולות הגוף הפיזי צריך, הוא שייך לעולם החומר המוגבל, בעל הגבול, כמו העור שלנו המגביל את הגוף, בניגוד למחשבות שיכולות לנדוד הרחק, או רגשות שמהדהדים בתוכנו זמן רב לאחר תום האירוע, מכאן ניתן להסיק שזו איננה הדרך היחידה ותחושת האפסיות שזה גדול עלי, זהו רושם מוטעה שצריך וכדאי לעמול עליו ולשנותו.
מתוך היער יוצאות דמויות המזמינות אותי להיות חלק מהדבר השלם, ידיים מושטות אלי, פונות להרשות לעצמי להיות חלק, עם הקושי והטוב שבדבר, דורש אומץ, ויתור ואמונה, יכול לפגוש אותי בחולשות שלי והאמונות השליליות שלי על עצמי, כמו "אני לא באמת שווה", או "אף אחד לא אוהב אותי באמת" כמה קשה להוכיח שאין זה נכון, זה מושרש עמוק בפנים, כאמונה שלילית שלי על עצמי ומזמין כבר את הכישלון הבא, היכולת שלי להסכים רק להרגיש זאת, בלי מיד לעשות דרמה ולתת לרגש השלילי הזה לחלוף כלעומת שבא, מעצם הסכמתי להרגיש אותו עד תומו, מתפתחת בי אמונה חדשה וטובה לגבי עצמי, עצם הרשות להרגיש כאב או קושי, כבר לוקח אותי למקום פנימי אחר וחסון יותר, כמו שיבולת שיודעת שתקום אחרי הרוח.
הפחד הגדול הוא לעשות את הצעד הראשון, זה סותר את כל מה שהאמנתי בו עד עכשיו, אנחנו רגילים לעשות בדיוק הפוך, להתנגד לרגש כי אני חושב שהרגש זה אני, בעצם אם נפריד נבין, שאני הוא זה שמרגיש את הרגש ולכן הוא לא אני ואז הכעס והעלבון פשוט מאבדים את הכוח שיש להם עלינו.
תרשי/ה לעצמך עכשיו כמה דקות, להרגיש רגש שלילי מוכר עד שיעלם, מה שלומך עכשיו ?
בעצם זה לא כזה ביג דיל לעשות את התהליך הזה, למרות שקודם זה נראה כמו הר שלא ניתן לעבור אותו, כדאי ללמוד לפרוץ את מעגל הסבל הזה, על ידי תרגול יומיומי והצלחות קטנות שמצטברות לאיכות אחת גדולה, להתחיל להגיב אחרת לאותה מציאות ישנה, להתחיל לעשות דברים לא שגרתיים שקודם היו בלתי אפשריים עבורי ואז עולה ההבנה שהכל בראש ואלה הן המחשבות שמנהלות אותנו, אין דבר כזה מחשבה אמתית יש מחשבות שמזיזות אותנו ויש שלא, כדאי לי לבחור לאיזה מחשבות ברצוני להתחבר, לא לשכוח, מחשבות מפעילות רגשות.
איך להתמודד עם זה?, לשאול את עצמנו האם זו האמת (בירון קייטי), אתה חושב ומשוכנע שזו האמת היחידה, זה רק האוטומט שלנו שחושב שזו האמת היחידה והוא ממש לא רוצה להיתפס במערומיו ולכן יש לו תכסיסים מתכסיסים שונים להתל בנו, אבל האם זה באמת המצב, או שזו רק אפשרות אחת מני רבות, אין אמת אחת, בעיקר כשמדובר ביחסים בין אנשים, הרי אם אני תמיד צודק, אז כנראה שגם האחר חושב כך על עצמו, יש רק מציאות אחת שנחוות באופנים שונים, דרך החושים אל המחשבות ומשם אל הרגש ורגע לפני שאנו יוצאים לפעולה המתבקשת מכך, כדאי לנו לעצור ופשוט להרשות לעצמנו להרגיש, גם עם זה לא ממש נעים, אם נאפשר לתהליך להסתיים, רוב הסיכויים שנפעל אחרת, ממקום של אהבה וחמלה והתוצאה בהתאם.
לא לוותר על החוויה, היא הדרך ליציאה מהמבוך, אבל בלי האוטומט "לוחצים לי - לוחץ בחזרה", זו לא האמת מכיוון שאתה מאמץ אמת של אדם אחר, בהרגשה זה קריטי אבל אין זה ככה כלל, האמת שלך יושבת עמוק בלבך, לתת לה לצאת לאור מוביל לעיצוב הנפש, להכיר אותה מחדש ולהכיר את הכפתור שמפעיל את האוטומט, משם מגיע החוזה שנחתם על ידך בעבר הרחוק וכנראה שלא תחווה את רעידת האדמה השקרית, שחשבת שתהפוך את עולמך.
הרוח מתבוננת וממשיכה להוביל אותנו במסע, להיות אדם שלם יותר.
שמואל בן איש מנהל ומטפל ב"דרך האור" מרכז לרפואה משלימה בקיבוץ ברעם, סדנאות הרצאותטיפולים פרטניים וחוגים, להתפתחות אישית וצמיחה רוחנית, טיפולים אנרגטיים, קבלת מסרים והדרכה רוחנית.
